למה אנחנו “מענים” את מזגני האינפרא-אדום שלנו באמצעות אדי מים
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם מקום קשה לשימוש. בגלל האדים העבים, טיפות המים שנופלות באופן אקראי, והשינויים החדים בטמפרטורה – מקור קר עד סאונה – זה מקום איום עבור הרכיבים האלקטרוניים.
אנחנו לא רוצים רק למכור לכם מנורה שתעבוד מיד לאחר החיבור שלה. אנחנו רוצים שהיא תמשיך לעבוד גם לאחר שלוש שנים, לאחר אלף תהליכי מקלחת חמים.
הבעיה עם הלחות
מים וחשמל אינם חברים. במנורות האלה, הסכנה האמיתית נמצאת בנקודה שבה הצינור הקוורץ נפגש עם הטרמינלים החשמליים. אם הלחות חודרת לשם, היא מתחילה לפגוע בנקודות המגע.
כשהחמצון מתחיל, ההתנגדות החשמלית עולה. הטמפרטורה עולה מאוד. אז יש לנו או נורה שנשרפה, או שהמפסק נקטע – בדיוק כשאנחנו יוצאים מהמקלחת. זו לא חוויה נעימה.
איך אנחנו גורמים לתקלות בכוונה
כדי למנוע זאת, אנחנו משתמשים בחדרי עיבוד בעלי לחות של 95%. בעצם, אנחנו שם את כל המנורות בחדר כזה, ומשנים את הטמפרטורה שם. זה גורם לחומרים להתרחב ולהתכווץ שוב ושוב. אנחנו מחפשים את הסדקים הקטנים ביותר בחומרים שמחזיקים את המנורה. אם יש חור זעיר, הלחות תמצא אותו.
אנחנו עוקבים אחר ההתנגדות החשמלית במשך מאות שעות. אם הערך יורד, אנחנו יודעים שיש דליפה. אני מעדיף שהמנורה תכשל במעבדה שלנו, ולא בתקרה של הלקוח שלכם.
האיזון הקשה
אולי תחשבו: “פשוט סגרו את המנורה היטב.”
אבל הבעיה היא: אם נסגור אותה יותר מדי היטב, החום הפנימי לא יוכל לצאת. הרכיבים האלקטרוניים יישרפו בעצמם.
זו עבודה קשה – צריך לעצב את המנורה כך שהאדים לא יצלחו להיכנס, אך בו זמנית המנורה תוכל לנשום כדי להישאר קרה.
בסופו של דבר, מקבלים מנורה שלא תכשל בבוקר עם הרבה אדים. אין כאן שום קסם – רק הרבה לחץ על הרכיבים האלקטרוניים, עד שהם נשברים, ואז צריך למצוא דרך לחזק אותם.